הנצחה חיה 

פעם, כשהייתי קטן, אבל לא קטן מידי, נכחתי באזכרה של סבא שלי בבית הקברות הישן של הוד השרון. השתרכתי בקצה השיירה של משפחתי, מביט בפנים המוכרות לי אשר אומרות אבלות כאיש אחד, רכונות כאיש אחד, נעות כגוף אחד. ואני בין שבילי הבטון הצרים, בין מסדרונות הקברים, משתף פעולה, עצוב. ואז תפסה עיני קבר מרחוק, וכולו כשעשוע מזמין. התקרבתי אליו, הוא היה אחר. בין החלקות החתומות של משטחי האבן הוא בלט כגן משחקים, כולו שיר, מפוסל כפיסת יער. סביב חלקת הקבר פסלונים של פיות עדינות, צבעוניות, מציצות בין הפרחים וגושי הסלע, עוטפות את הקבר כאילו מספרות אגדה קסומה. מקווה מים קטן למרגלותיו, ועוד פיות נתלות מגזע העץ ששוחח על פסל האבן, והן נעות עם פעמוני הרוח והחרוזים התלויים. הייתי מהופנט. בלב כל האבן הזה שמסביבי נצמדתי לפנטזיה המיניאטורית שמנגד, לקבר של אותה ילדה, יערה. כמה אהבה ושיחה, כמה חשוף היה הקשר בפניי. כמה חשוף ונגיש היה המראה של אותם בני משפחה אשר לא יכלו להסתפק בלהנציח את אהבתם במלבן אבן חתום והרגישו צורך עז לתת צורה וליצור מקדש ובמה לגעגוע העז. ולפתע נזכרתי כי ניתקתי מן השיירה, מן אירוע שלשמו הגעתי, ונפרדתי מפינת הקסם. העברתי מבט נוסף על שורת המצבות הזהות זה לזה ועלתה בי השאלה: האם תפקידם של הקברים הוא רק להנציח את עובדת מותם של אנשים?

כאשר אדם עומד מול קבר, מול מצבה, אנדרטה, ספר זיכרון, גן, נר נשמה, או כל אמצעי הנצחה אחר, מתרחשת חוויה אינטימית של חיבור והתייחדות. אמצעי ההנצחה מהווה דלת אשר מובילה אל נקודת מפגש, אל מקום פנימי. דלת אל עולם מרוכז של רגשות ותחושת חיבור ליקר, מקום שבו הקשר פועם וממלא את החלל. כל דלת כזאת הינה חיבור אל העולם אותו היא מייצגת מכיוון שכל עולם כזה הוא כל כך אישי, יש חשיבות רבה לאופן שבו הדלת מוצגת. קשה לדמיין מצב שבו כל הדלתות של כל הבתים שאתם מכירים יראו אותו דבר. מדוע אם כן כל המצבות זהות כמעט לחלוטין בצורתן? איך ייתכן שכל הדלתות יהיו דומות עבור אנשים שונים?
הדלתות המקובלות בעולם ההנצחה הינם כלליות, וייתכן שאינן ממלאות באופן מספק את תפקיד הגישור האישי באופן נגיש ואינטימי.

עולם הביטויים של ההנצחה הוא מקובע מאופק ושמרן. הוא לא עומד בקנה אחד ביחס לעושר, לרב גוניות, לניחוחות הסיפורים, הרגשות והזיכרונות שמתקיימים אצל משפחות ששכלו את יקיריהן.
פעולת ההנצחה שמתבטאת לדוגמא במצבה, מוגבלת ביכולתה לבטא את ייחודיות הקשר שלנו עם יקירינו שאינם. הוא לא מצליח לבטא את האופי המאוד מסוים, את הפרטיות והפרטניות של הקשר. בניגוד לאופן בו חיים את הקשר לאחר האבדן, עולם הדימויים והחומרים בהם אנו משתמשים על מנת להנציח מצומצם עד לקוני, ומשאיר מעט מאוד במה פתוחה לדו שיח.

אופן ההנצחה הוא צינור תקשורת. הוא סמל, שנושא בתוכו תמצית מהקשר. הוא אמצעי, כלי עזר עבורנו לרכז ולמקד את האופן שבו היינו רוצים לזכור, להתגעגע, להחיות שוב ושוב. לכן רצוי שהוא יכיל כמה שיותר אפיונים אשר זוקקו מתוך הקשר עצמו. כבבואה של האופן בו הקשר חי בליבנו, יש ביכולתו לעצב את הזיכרון. האופן שבו אנו מנציחים את היקרים לנו קובע את האופן שבו נזכור אותם. ויותר מזה, את האופן שבו נתווה את הקשר איתם בליבנו. בפעולת ההנצחה יש פוטנציאל אדיר, האם אנחנו משתמשים בפוטנציאל זה באופן מספק?

למרות שנושא השכול כל כך רגיש, חשוף אינטימי וטעון ברגשות עזים, הוא מקבל ביטוי מאופק ביותר בהנצחה. כמובן שכל ההתייחסות לנושא מחייבת מידה רבה של כבוד, של ערכיות, אולם לריטואלים של ההנצחה מתווספת לרוב מידה של התקדשות אשר מצד אחד מדגישה את החשיבות של האירוע אך מצד שני יוצרת ריחוק ומאפשרת מעט מאוד חשיפה. ההיצמדות לריטואל שמקורו להגן ולשמש את האבלים כמעקה יציב בשעה שהאדמה נפערת תחת רגליהם, הינה ללא ספק חשובה. הקדושה ממקמת את האירוע במקום בעל ערך וחשיבות עמוקה, אך עלולה במקביל לגרום לניכור בינינו לבין היקר לנו. להרחיק את היקר לנו מן היומיום, להטיל מרחק בינו לבין הנגישות הפשוטה, האישית, המידית. הנצחה יכולה להרחיק באותה מידה שהיא יכולה לקרב.
כאשר אני מביט באנדרטה אני בעיקר חווה מעין עצירה. משהו בהתנהלות השוטפת נעמד דום ונותן כבוד. אך הדו שיח איתה הוא לעיתים קרובות כה קצר ובעיקר חתום. בהרבה מקרים אני תוהה כמה באמת יש באותה אנדרטה כדי לתרום לקרבה ותחושת חיבור אינטימית? האם רק "לתת כבוד" זה מספיק? חסרה לי האינטראקציה - היא זו שגורמת להנצחה להיות חיה.

כאיש מקצוע אני פוגש את המשפחות השכולות ושומע מהם על יקיריהם. באותן פגישות, חלל החדר מתמלא בזיכרונות בסיפורים ובתחושות. זוהי התרחשות ערה חשופה ומיוחדת: הם מתרכזים בלהעביר ולתקשר לא רק את מי הוא היקר להם אלא גם את משמעות הקשר, ואיך הם מבינים וחיים את הקשר הזה עכשיו כאשר הם אינם. הם למעשה מנציחים בזמן אמת, רוקמים ושוזרים סיפורים וחוויות, אסוציאציות ותיאורים. בין אם במודע ובין אם לאו, הם מארגנים ומעצבים בינם לבין עצמם את הגשר החי לקשר. משפחה אחת תבקש ליצור אתר שהוא אבסטרקטי ופנטסטי לגמרי - מרגיש כמו בחלום או מדיטציה, מלא בסמלים ודימויים המזוהים עם אותו אדם - ומשפחה אחרת תבקש ליצור אתר יותר מציאותי, גשמי, עם כמה שיותר תמונות מחייו של אותו אדם. אתר אחד ירגיש כמו שיר, אתר אחר ירגיש כמו אגדה או תקווה.

תפקידי הוא לארגן את הרישומים הללו ולתת להם ביטוי ויזואלי ורעיוני. עם הרישומים האלה אני בונה מקום מפגש, אני מחפש את הדרך המעוררת ביותר שתוכל לאפשר מגע חי ומתחדש.
מחפש את הקשר בין האופן שהם חיים את הדמות לאופן שבו היא תונצח. איזה מן עולם מושגים יתאים לה, איזה חומרים יענו לסוג הקשר שנפרש בפני. זו עבודה מרתקת של אומנות הסיפור. לכל קשר ניתן ליצור את אמצעי ההנצחה שמתאים לו. היצירתיות והרגישות בונים את הגשר לדו שיח, לאינטראקציה, לרמת החיות והנגישות שקיימת באותו חיבור רגשי.
ותמיד אחרי כל מפגש כזה, אני שואל את עצמי מה עוד יכולה ההנצחה לתרום? איזה תפקיד ומשמעות אפשר להוסיף לה? על איזה צרכים היא יכולה לענות? ותשובתי לכך היא שפעולת ההנצחה היא קודם כל אישית, פנימית. היא מתרחשת בין אדם לבין עצמו. היא ביסודה עבודת ארגון עיצוב ובניה של אותו גשר רגשי בתוך המצב החדש של השכול. גשר שתהיה בו תנועה של חיים. מבחינתי זה הדבר הכי חי שקיים.

ההנצחה היא עניין תרבותי, ואולי יש מקום היום להתייחסות רעננה לגביה. אנחנו חיים בעידן של שינויים תפיסתיים וטכנולוגיים. חיים תרבות שבה הדגשים משתנים, היא פתוחה יותר, אינטראקטיבית יותר, אינדיווידואלית יותר. השימוש הנרחב באינטרנט הוא דוגמא טובה לכך. הצרכים הבסיסיים אינם משתנים אך חווית הקשר שלנו משתנה עם השנים. כולי תקווה שנוכל להרשות לעצמנו לבחור פיתרונות יצירתיים שקרובים יותר ללבנו, בתחום ההנצחה ובכלל.

עמית מזור

"חי בליבי"